• Instagram
  • Twitter
  • Facebook
  • RSS

כל הזכויות שמורות 2020

  • רֹתֶם הַמִּדְבָּר

מיליטריזם בגינון

מיעוט הרחובות בישראל שנקראים על שם נשים הוא נושא שלשמחתי עלה לכותרות בעבר, אך מה בדבר גנים ציבוריים? בשיטוטיי בארץ ראיתי כי שכיח מאוד לקרוא לגינות, פארקים, יערות, מצפים ועוד אתרי נוף על שם מערכות ישראל, חללי צה"ל וגברים בכלל. הדומיננטיות של גברים ומיליטריזם בחברה דוחקת נשים גם משמות של אתרי פנאי וטבע במדינת ישראל.


בחנתי לדוגמה את הגינות העירוניות ברמת גן, שמתפארת בהיותה עיר מרובת ריאות ירוקות. "ששת הימים", "שדרות ק"ם", "הלוחמים", "תל חי", "הבנים", "התותחן" ו"יום הכיפורים" הם רק חלק משמות גנים שקשורים למלחמה ומוות; וישנן עוד עשרות גינות על שם גברים שונים ומגוונים. לצידן, רק חמש גינות ע"ש נשים ושלוש גינות בלבד ששמן קשור להיותן גינות: "האקליפטוסים", "קזוארינות" ו"ערמונים". ישנה גם גינה שנקראת "אמנון ותמר".


אני מבינה את הרצון להנציח אנשים, אבל מה בין הרוגים לגינות? אולי קל יותר לשתול צמח רב שנתי שיושקה ע"י טפטפות מאשר לחדש פרחים על קבר, אבל אני סבורה שהנכחת המלחמות והמוות בהן במרחב הציבורי היא אמצעי נוסף לאידאליזציה שלהן באתוס הישראלי ולהנצחת חרדת הקיום של העם היהודי, כדי להצדיק פעולות אי אלו ואחרות; כמו גם תכנים נרחבים ב"מסע לפולין" וקני נשק שמתחככים ברגליים שלנו כשאנו מחפשות מקום ישיבה ברכבת בבוקר.


"בְּכָל דָּבָר יֵשׁ לְפָחוֹת שְׁמִינִית שֶׁל מָוֶת. מִשְׁקָלוֹ אֵינוֹ גָּדוֹל. בְּאֵיזֶה חֵן טָמִיר וְשַׁאֲנָן נִשָּׂא אוֹתוֹ אֶל כָּל אֲשֶׁר נֵלֵךְ. בִּיקִיצוֹת יָפוֹת, בְּטִיּוּלִים, בּשִׂיחַ אוֹהֲבִים, בְּהֶסַּח-דַּעַת נִשְׁכָּח בְּיַרְכְּתֵי הֲוָיָתֵנוּ תָּמִיד אִתָּנוּ. וְאֵינוֹ מַכְבִּיד."

מתוך "שארית החיים"\לאה גולדברג


ברור שפחות נשים נהרגות בלוחמה כי פחות נשים נמצאות בה, כמו גם בתפקידים בכירים בצבא. אבל יש במלחמות נושא נשי שכמעט ואינו מדובר - אונס. משחר המלחמות גופן של נשים שימש ועודנו משמש "שטח" נוסף לכיבוש, ביזוי ורכושנות מצד חיילים (לא אפרט דוגמאות כדי לא לטרגר קוראות, אבל ניתן למצוא מידע בגוגל, גם על מקרים ישראליים). ליותר נשים יש פוסט טראומה מאשר לגברים, וזאת כתוצאה מפגיעות מיניות שנפוצות יותר בקרבן, אך הפוסט טראומה ה"נשית" פחות מוכרת ומדוברת כי היא אינה מזוהה עם גבורה - כמו זו של הגברים שחזרו משדה הקרב.

נשים מפגינות ביום אנזא"ק (יום הזיכרון לנופלים במלחמות אוסטרליה וניו זילנד), סידני, 1983


עלון שיצר "קולקטיב הפעולה הפמינסטית" לפעולה באנדרטת המלחמה ברחוב וולינגטון, אטווטה, 1979, באדיבות "RISE UP! feminist digital archive"

למה בכלל שמות של גינות צריכים להיות קשורים במלחמה? למה כשהורה נכנס עם ילדו לבלות את אחר הצהריים בגינה ציבורית, לגיטימי שזה מה שיקבל את פניהם? למה לא להנציח יותר אירועים חיוביים בהיסטוריה של מדינת ישראל, מה טוב אם יהיו קשורים גם בנשים? אני מתנדבת להציע כמה כאלו: אישור מסוייג של "האמנה לביעור כל הצורות של אפליה נגד נשים" בישראל, העברת "חוק הזנות" שקונס זנאים שנתפסים בפעם הראשונה בסכום של 2000 ש"ח כמחירם של אופניים חשמליים, סגירת המועדון "פוסיקט" בכיכר אתרים יחד עם חידוש הרישיון שלו...